שחרור נאשם בתנאים מגבילים[1] מהווה מצב ביניים בין שחרור מלא לבין מעצר. סמכות המעצר כוללת גם את הסמכות לשחרר בתנאים מגבילים ממעצר כאשר קיימת סמכות מעצר כסמכות טבועה[2].

בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996[3]  נקבע כי גם במעצר ימים של חשוד[4] וגם במעצר עד תום ההליכים המשפטיים של נאשם[5], שופט לא יצווה על מעצר, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה. מלשונו של סעיף החוק אנו למדים כי החלטה על חלופת מעצר מחייבת קודם בדיקה שיש לעצור עילת מעצר.

בית המשפט העליון עמד על כך ששיטת משפט דמוקרטית נאורה משתחררת ממנטאליות של מעצר כאמצעי ראשון. מדינה שדוגלת בערכים דמוקרטים מאמצת מנטאליות של מעצר כאמצעי אחרון[6], וגם כאשר קיימת עילת מעצר, עדיין לא הותרה הרצועה והזכות הבסיסית והראשונית של חירות האדם קיימת ועומדת, ומתוך זכות זו נובעת החובה לחתור אחר אמצעים שיש בהם כדי לקיים את מטרת המעצר באופן שהפגיעה בחירותו של הנאשם תהא פחות חמורה.

החובה להעדיף חלופת מעצר על פני מעצר קיימת גם מכוח עקרון המידתיות, האוסר על פגיעה בזכויות יסוד, כדוגמת הזכות לחירות, במידה העולה על הנדרש או על פגיעה שנזקה חמור מתועלתה[7].

חלופת מעצר נפוצה מאוד, ובין היתר יכול השופט להחליט על הגבלת שהותו של הנאשם לבית מסוים או הרחקה ממקום מסוים כגון אזור ביצוע הפשע, הימצאות בפיקוח של צד ג', איסור על קשר עם אנשים מסוימים כגון נפגע העבירה, והמצאת ערובה.

באשר לאיזוק אלקטרוני, אציין כי ביום 16.12.14 פורסם תיקון לחוק[8], שתיקן מספר חוקים אחרים, ובו נוסף סטטוס נוסף לחוק המעצרים מלבד הסטטוסים הקיימים "עצור" ו"משוחרר בערובה", והוא "עצור בתנאי פיקוח אלקטרוני". המשמעות של סטטוס זה היא שאיזוק אלקטרוני כיום, אינו אופציה בעבור מי שבית המשפט סבור שניתן לשחררו לחלופת מעצר. אלא רק לאחר שבית המשפט החליט על מעצר עד תום ההליכים יש ביכולתו לבחון את האפשרות של "מעצר בפיקוח אלקטרוני".

שיקולי בית המשפט[9] המנחים אותו אם לשחרר נאשם בתנאים מגבילים של מעצר בית הינם: מידת הסכנה הנשקפת לציבור מהנאשם, החשש מהימלטות הנאשם,  מצבו הגופני של הנאשם,  עברו הפלילי של הנאשם, מינוי מפקח מתאים ומידת התאמתו, זמינותו, סמכותיותו ואמינותו של המפקח כלפי הנאשם, לרבות עברו הפלילי של המפקח, ומידת יכולת הפיקוח על קיום תנאי השחרור בערובה.

ככל שהחשש מצד הסכנה הנשקפת לציבור מהנאשם והחשש מהימלטותו מן הדין יגברו, וככל שמידת הפיקוח על קיום תנאי השחרור בערובה תקטן כגון הצעת מפקח שאיננו מתאים לפקח על הנאשם בשל חוסר בזמינות וכו' כך תקטן נכונות בית המשפט להסתפק בחלופת מעצר. לצורך כך בית המשפט יכול לבדוק את בחינת התאמתו של הנאשם למעצר בית על ידי בחינת תסקיר של שירות המבחן שהוכן לצורך כך.

בנוסף בית המשפט יבחן האם הפיקוח יכול להפיג את מסוכנותו של הנאשם, שכן לנוכח דחף חזק של הנאשם לביצוע עבירה, לא יצליח לעמוד המפקח במשימה שהוטלה עליו לפקח על הנאשם, שכן גם כשהמפקח נמצא בעיצומו של הפיקוח על הנאשם, ייתכן והוא יהיה עסוק בעוד מטלות בבית.

ככלל חלופת מעצר מצריכה מתן אמון בנאשם. הפסיקה קבעה שישנם מצבם המקשים מאוד ומונעים מתן אמון כזה[10], כמו ביצוע עבירה נוספת ע"י הנאשם לאחר השחרור בערובה, עבר פלילי מכביד, עבירה של בריחה מבית המעצר, והסתתרות הנאשם מהמשטרה במשך תקופה ארוכה.

בחוק המעצרים לא נקבע במפורש מהי הדרך הדיונית באמצעותה על משוחרר השוהה בחלופת מעצר להגיש בקשה להקלה בתנאים המגבילים, לרבות בקשה ליציאות ספציפיות ממעצר בית לצרכים קונקרטיים. אך הדרכים הנפוצות בהן מגישים בפועל הקלה בתנאים המגבילים הן בקשה לעיון חוזר וערר.

[1] רינת קיטאי סנג'רו "המעצר: שלילת החירות טרם הכרעת הדין" נבו הוצאה לאור  205-207. (תשע"א-2011) (להלן: קיטאי סנג'רו).
[2] בש"פ 952/00 מדינת ישראל נ' חוטר ישי, פ"ד נד(1) 638,641 (2000).
[3] חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").
[4] ס' 13 (ב) לחוק המעצרים.
[5] ס' 21 (ב) (1) לחוק המעצרים.
[6] בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 355,439 (1995).
[7] שם.
[8] חוק פיקוח על עצור ועל אסיר משוחרר על תנאי (תיקוני חקיקה), התשע"ה – 2014.
[9] קיטאי סנג'רו, ה"ש 4, בעמ' 214-215.
[10] שם, בעמ' 220-221.