כדי לקבוע את האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות יש להוכיח את קיומם של ארבעה יסודות. 1.קיומה של חובת זהירות. 2.חובת הזהירות הופרה ע"י המזיק, כלומר שהוא התרשל. 3.נגרם נזק במעשיו לניזק. 4.שיש קשר סיבתי בין המעשה של המזיק לנזקו של הניזק. מבחן נוסף שפותח בפסיקה (פס"ד לוי), להכרעה בדבר קיומה של חובת זהירות הוא מבחן השכנות: הדרישה לקיומה של שכנות בין צדדים משמעה שחובת הזהירות קיימת כלפי השכן ולא כלפי כולם, לעיתים מקיומה של צפיות ניתן להסיק שכנות שמהווה תנאי הכרחי לקיומה של חובת זהירות אך אינה תנאי מספיק, לפכך עלינו לבדוק את שלושת תנאיו של הש' שמגר לקיומה של החובה: צפיות, קירבה ומבחן השכל הישר. הפרת החובה-התרשלות-: בפס"ד ועקנין נאמר שלא כל נזק שניתן לצפותו במישור הטכני צריך לצפותו ברמה הנורמטיבית, לפיכך לאחר שקבענו שבין המזיק לניזוק קיימת חובת זהירות, יש לבחון האם הייתה הפרה של חובת הזהירות כלומר רשלנות שמשמעותה סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר, מבחן נורמטיבי כשהרמה הנדרשת נקבעת ע"י ביהמ"ש, אחד מהמבחנים המקובלים לעניין זה הוא מבחן "הלרנד הנד" הבוחן אם עלות מניעת הנזק נמוכה מתוחלת הנזק, והמזיק לא מנע את הנזק הרי שמדובר בהתרשלות.