חופש הדת והפולחן הינו מערכי היסוד של מדינת ישראל[1], כך במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תבטיח חופש דת…

ישנם הרואים את חופש הדת והפולחן כמצוי גם בגדר כיבוד הזכויות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו[2]. זכות זו של חופש הדת והפולחן עלולה להתנגש, ובמקרה של מעצר או חלופת מעצר בית היא אכן מתנגשת בהוראות החוק שעניינן מעצר ובכגון אלה נחוצים האיזונים המעוגנים בנסיבות הספציפיות, על פי השכל הישר וניסיון החיים.

אסקור מספר פסקי דין בעניין זה:

בפסק הדין בעניין אזברגה[3]  סוקרה בהרחבה הזכות להקלה בתנאי שחרור ממעצר בית לצורכי דת ופולחן. בפסק הדין נדונה בקשת ערר בה טען העורר שהוא שייח' המקפיד על קיום קפדני של מצוות דתו ובכללן תפילה במסגד, וביקש לאפשר לו מדי יום בשעות קבועות יציאות ממעצר הבית שבו הוא נתון בליווי מפקח לשם השתתפות בחמש התפילות במסגד הנמצא במרחק של כ-300 מטר ממקום מעצר הבית בכפר קלנסואה. עוד צוין בבקשה, כי העורר שוהה חודשיים במעצר בית ויצא לתפילות הרמדאן ללא הפרת תנאים ועל כן זכאי הוא לאמון. עוד נטען כי איסור יציאתו לתפילה במסגד אינו מכבד את זכותו החוקתית של העורר לחופש דת ופולחן.

המשיבה טענה כי עיון חוזר טעון שינוי נסיבות, והדבר לא אירע וכן כי יש קושי בפיקוח על עמידת העורר בתנאי מעצר הבית וכי בתקופת הרמדאן ניתנה האפשרות ליציאה נוכח חשיבות התקופה וכדי שלא ליצור אפליה.

לאחר סקירת המקורות היהודיים והמוסלמיים ע"י כבוד השופט א' רובינשטיין,  נאמר על ידו כי עניינים שבנוהג דתי מושרש ומכובד, בדרגה גבוהה, באים לא אחת בפני בתי המשפט בישראל, והשאלה היא בעניינו של האיזון הנכון בין הזכות לתפילות בציבור, גם אם עוצמתה הדתית היא ביסודה ברובה בדרגה של נוהג רצוי, לבין אילוצי מעצר. ברור שיש הבדל, שאין צורך להידרש אליו בין העברת פלוני – חלילה – על מצוות דתו מן הסוג של "ייהרג ואל יעבור", לבין מתן אפשרות ליישם נוהג רצוי.

בהמשך מסיק כבוד השופט כי התייחסות בית המשפט הן ליהודים והן למוסלמים והן לבני עדות אחרות לפי המקובל בדתותיהן. צריכה להיות נתונה למגמה של בדיקה חיובית ככל שהנסיבות מאפשרות אך תוך שיקול דעת של כל  מקרה לגופו, ויתכנו גם מקרים שבהם הדבר לא יאושר. על בית המשפט לשקול את האיזון שבין עילות המעצר שבדין כגון מסוכנות, שיבוש והימלטות מאימת הדין לבין משאלת התפילה בציבור.

במקרה זה הוחלט ע"י בית המשפט כי העורר יוכל לצאת לתפילת יום השישי במסגד ולאחר מספר חודשים יינתן לו לצאת גם לתפילה אחת ביום במשך כל אחד מימות השבוע כל זאת בליווי המפקח.

בעניין מג'יד[4]  ביקש העורר שהואשם בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר במרמה, שימוש במסמך מזויף, ושיבוש והדחה בחקירה, לצאת לתפילות חג הרמדאן בשעות הערב וכן בצהרי יום שישי, ובנוסף ביקש העורר לצאת במשך כל שעות היום בכל אחד משלושת ימי חג עיד אל פיטר.

בית המשפט איזן בין המסוכנות הנשקפת מן המבקש והחשש משיבוש ההליכים לבין זכות המבקש לממש את חופש הדת והפולחן ונעתר לבקשתו באשר ליציאה לתפילות חג הרמדאן. באשר ליציאת העורר במשך כל שעות היום במהלך שלושת ימי חג עיד אל פיטר ציין בית המשפט כי הבקשה אינה מידתית, אינה הולמת את נסיבות המקרה ואין בה כדי לאיין מסוכנות המבקש ומועדותו ולכן דחה את בקשתו.

בעניין פלוני[5] שהינו חולה במחלת האיידס והורשע בעבירת אינוס בחוסה, הוגשה בקשה בטרם נגזר דינו  לאפשר לו יציאה יומית לבית הכנסת.

בית המשפט התחשב בכך שמועד הבקשה היה סמוך לחודש אלול ולקראת הימים הנוראים ואפשר לעורר לצאת לתפילות בשבתות בשעות הבוקר לבית הכנסת בליווי מפקח.

בעניין פלוני[6]  שהורשע יחד עם אשתו לשעבר בעבירת התעללות בנסיבות אינוס כנגד בנם התינוק, התבקש בית המשפט ואפשר לו לצאת לחו"ל במסגרת טיול מאורגן לקובה, אך משנקבע מועד למתן הכרעת הדין בסמוך לנסיעה, בוטל ההיתר ועוכבה יציאתו לחו"ל, ערר על כך נדחה על ידי בית המשפט ובהחלטה נאמר כי אין להשוות נאשם שהורשע לנאשם שחזקת החפות עומדת לו ולכן בצדק ביטל בית משפט קמא את ההיתר שנתן לעורר לצאת לטיול לקובה.

בהמשך הגיש העורר בקשה להיתר יציאה לעיר אומן שבאוקראינה מאחר והוא נוסע לשם מידי שנה לצורך קיום אמנותו ומדובר במקום תפילה מיוחד שבראש השנה יש בו התרוממות רוח והוא מאמין שהביקור עשוי לעזור לו בגזירת עונשו.

בית המשפט לא נעתר לבקשת העורר בשל כך שהעורר לא נהנה מחזקת החפות לאחר הרשעתו וטרם גזירת דינו והוסיף כי העורר עשה במספר הזדמנויות מתועד מעשים מיניים קשים בתינוק בן פחות משנה, וכי מדיניות שיפוטית נכונה היא כי המורשע בעבירות חמורות לא ייצא כלל מהארץ בטרם נגזר עונשו מחשש להימלטות, אלא אם כן מדובר בעניין דחוף ביותר ללא תחליף, כמו בנושאים רפואיים.

בית המשפט הוסיף כי העורר יכול להתפלל בבית כנסת בישראל אשר יחפוץ בו ולכן הזכות הבסיסית של תפילה בציבור אינה נפגעת.

בעניין אריק ניסנוב[7] התבקש בית המשפט לאשר לעורר אשר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה על רקע גזעני לצאת מביתו בתקופת החגים ובימות החול לתפילות בבית הכנסת תוך ציון שהעורר הינו החזן ובעל התוקע בבית הכנסת וכן שאי אישור לכך מהווה פגיעה מיותרת ובלתי מידתית בזכות היסוד לפולחן בעיקר כשמדובר באדם דתי כאשר השתתפותו בתפילות בציבור ובפרט בחגים, חשובה לנפשו עד מאוד.

המשיבה טענה כי מדובר בבית כנסת באותה השכונה בה בוצעו המעשים ולכן לא ניתן לתת אמון בעורר. בית המשפט לא נעתר לבקשת העורר וציין כי מדובר בחבלה על רקע גזעני בשל היותם של המתלוננים ערבים ומדובר בפעילות אכזרית ואלימה, ובשל כך שהבקשה הוגשה זמן קצר לאחר ההחלטה לשחרר את הנאשם למעצר בית אין לכרסם בה בשלב כה מוקדם.

בעניין פלוני[8]  הואשם העורר בעבירות מין חמורות בתוך המשפחה, לאחר הרשעתו וטרם גזר דינו ביקש העורר בערכאה קמא להשתתף בתפילת החג בערב פסח. בית המשפט קמא דחה את בקשתו בשל כך שאיננו נמנה על המגזר הדתי – חרדי.

בערר שהוגש הורחבה בקשתו לאשר לו ליציאה גם בחג הפסח עצמו תוך ציון שאין נפקות לכך שהוא איננו דתי – חרדי.

המשיבה ציינה כי לאחר הרשעתו חזקת החפות לא עומדת לו ולכן אין לאפשר את יציאתו כמבוקש בשל החשש שינצל זאת כדי לברוח.

בית המשפט נעתר לבקשת העורר וציין בהחלטתו כי אין חשיבות לזרם הדתי של העורר וישנה חשיבות לעניין החשש לבריחה בעת שייצא לבית הכנסת, ובשל כך שהעורר לא הפר עד כה את תנאי שחרורו נעתר בית המשפט לבקשה ובתנאי שילווה העורר ביציאה לבית הכנסת על ידיד שני משמורנים (אביו ואחיו) מרגע צאתו מהבית ועד חזרתו.

בעניין מנדל[9]  התבקש בית המשפט ע"י העורר לאפשר לו לצאת לתפילות כל בוקר ולכלל תפילות השבת, לחזור למקום עבודתו, ולהופיע בבתי משפט ובתי דין.

המשיבה טענה כי במשך 3 חודשים התקיימו מספר רב של דיונים וניתנו הקלות רבות בתנאי חלופת המעצר בהשוואה לתנאים מגבילים שנקבעו בראשית הדרך וטרם חלף זמן דיו שיצדיק שיקולן של הקלות נוספות בתנאי המעצר. בית המשפט דחה את הערר בשל טענות המשיבה ואמר כי מעבר ארבעה חודשים מאז מתן ההחלטה אינו מצדיק את שינויה בשל יסוד חלוף הזמן גרידא.

[1] בש"פ 10697/05 עבדל אזברגה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.12.2005) (להלן: פרשת אזברגה).

[2] אהרן ברק "פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית" נבו הוצאה לאור  430 (התשנ"ה – 1995).

[3]  פרשת אזברגה, ה"ש 27.

[4] מ"ת 5674-04-14 מג'יד חג'אזי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.7.2014).

[5] בש"פ 6037/11 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.8.2011).

[6] בש"פ 6060/10 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.8.2010).

[7] בש"פ 6524/14 אריק ניסנוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.10.2014).

[8] בש"פ 2453/10 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.3.2010).

[9] עמ"ת 27631-02-11 מנדל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.7.2011).

באשר לזמני התפילות, נהוג להתפלל את תפילת שחרית מנץ החמה את תפילת המנחה מזמן מנחה גדולה ועד השקיעה ואת תפילת ערבית מאחר השקיעה[1].

בעניין יציאה לתפילה, אצטט תחילה את הלכת אזברגה שהיא ההלכה המפורסמת בעניין יציאות של משוחררים למעצר בית לצורכי דת ופולחן.

בעניין זה סקר כבוד השופט א' רובינשטיין[2] את המקורות היהודיים באשר לתפילה בבית הכנסת ואביא את דבריו בשינויי עריכה וניסוח.

באשר להלכה היהודית התפילה עצמה, לפי הרמב"ם[3] היא מצוות עשה: "מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם[4] , מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר, ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה". ההלכות הבאות לאחר מכן מתארות בפירוט את תקנות חכמים באשר למניין התפילות ומועדיהן. ראו גם רמב"ם[5] המסמיך דברים אלה גם לפסוק "ואותו תעבוד"[6] , ועוד נאמר על-ידיו בהלכות תפילה[7] "תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאין אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע".

נאמר בשולחן ערוך[8]  "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו בציבור והוא מתפלל ביחיד, אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת". גם בעל משנה ברורה, ר' ישראל מאיר הכהן, מפרש[9] לעניין "ישתדל" כלהלן: "ואפילו אם יש לו עשרה בביתו ישתדל להתפלל בבית הכנסת עם הציבור" ומדוע "עם הציבור"? "מפני שאין הקב"ה מואס בתפילת הציבור…". מוסיף ומציין בעל משנה ברורה שם "כתוב בתשובת רדב"ז (ר' דוד בן זמרה) שאדם הכלוא בבית הסוהר שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הציבור במניין איזה יום שירצה, יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצווה להמתין עד יום כיפור או פורים…".

מכאן נלמד כי עניין התפילה בציבור בדת היהודית חשוב מאוד ובפרט לאנשים חוטאים שאף בתפילתם הקדוש ברוך הוא איננו מואס בעת שמתפללים במניין.

ערכה של התפילה הנאמרת בבית הכנסת, רב הוא[10], לכן גם מי שאינו מוצא מניין והוא מתפלל ביחידות, ישתדל להתפלל בית הכנסת, מפני שהמקום קבוע לקדושה והתפילה מתקבלת שם יותר.

מנין הוא צירוף של עשרה אנשים לפחות מישראל, מגיל בר מצוה ומעלה.

כל דבר שבקדושה כמו התפילות והברכות שמקדשים בהם את השם, כמו קדיש, קדושה וברכו, אינן נאמרות אלא במניין שנאמר "ונקדשתי בתוף בני ישראל"[11]  ולמדים בגזירה שווה: נאמר כאן "תוך" ונאמר "הבדלו מתוך העידה הזאת"[12] מה תוך האמור בעדת קורח ב"עדה" אף תוך האמור כאן ב"עדה", ואין "עדה" פחותה מעשרה, שנאמר "עד מתי לעדה הרעה הזאת"[13] יצאו מהם יהושע וכלב – הרי עשרה.

אביא מספר מקורות לחשיבותה של התפילה בבית הכנסת במניין.

בתלמוד הבבלי נאמר[14] אבא בנימין אומר: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה [15]במקום שיש רינה שם תהא תפילה. ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון [16]אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא: "בעת רצון עניתיך[17] רב נחמן אמר מהכא: "הן אל כביר ולא ימאס[18] תניא נמי הכי: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים? שנאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", וכתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי[19] אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת, מעלה אני עליו כאלו פדאם לבני מבין האומות עד סוף כל הדורות.

בעניין הקדיש שנאמר רק במניין, נאמר "רבי יהושע בן לוי אומר כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו"[20] .

כפי שהזכיר כבוד השופט א' רובינשטיין בפרשת אזברגה, התפילה הינה מצוות עשה מן התורה וישנה חשיבות גדולה להתפלל אותה עם הציבור כיוון שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילת הציבור אפילו נמצאים בציבור אנשים חוטאים.

אדם הנאשם במעשה עבירה פלילי עדיין נהנה מחזקת החפות, אך בין אם עשה את העבירה ובין אם לא עשה את העבירה, הרי הוא זקוק לתפילת האלוקים שיושיעהו ויפלטהו מן המייצר אליו נקלע. יתרה מזאת, בדת היהודית, אדם שחטא יכול לחזור בתשובה וחלק מעניין התשובה הוא התפילה לאלוקים כפי שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו"[21]. בוודאי אדם שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט זקוק לחסדו של האלוקים וכבר נאמר בפיוט שחיבר רבי אמנון ממגנצא ונאמר בראש השנה וביום הכיפורים "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה"[22].

כאשר מעמידים מן הצד האחד את חשיבות התפילה ואת הזכות לחופש הדת ומן הצד השני מעמידים את החשש מפני מסוכנותו של העצור השוהה במעצר בית, יש לאזן בין הזכויות ולאפשר לו בדרך כלל לצאת בליווי מפקח לתפילות בבית הכנסת, בפרט בתפילות הימים הנוראים שעניינם הוא בקשת סליחה ומחילה מאלוקים על העבירות והחטאים שהאדם עושה ולכן מעלה יתירה יש לתפילות אלו מאשר לשאר התפילות.

התפילות בשבת ובימים שני וחמישי חשובות יותר משאר הימים, מאחר ובימים אלו קוראים בתורה.

באשר ליציאת אבל לתפילה במניין, ישנה חשיבות גדולה מאוד לאדם שנמצא בתוך שנת האבל לאביו או לאמו, להתפלל בבית הכנסת במניין ולומר קדיש. אמירת קדיש הינה מצות עשה של כיבוד אב ואם מדין מכבדו במותו[23] ובהלכה היהודית אמירת קדיש נעשית לזכות ולעילוי נשמת הנפטר מגיהינום לגן עדן[24].

באשר לבקשת יציאה לבית הכנסת בכדי ללמוד תורה. ישנה חשיבות על פי ההלכה ללמוד תורה דווקא בבית הכנסת או בבית המדרש אך היא פחותה מן החשיבות להתפלל במניין בבית הכנסת. ובתלמוד הירושלמי נאמר "בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם"[25], וכתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי[26] אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת, מעלה אני עליו כאלו פדאם לבני מבין האומות עד סוף כל הדורות[27]. אך מאחר והקלה בתנאי שחרור ביציאה ללימוד תורה בבית הכנסת, תעקר את כל עניין מעצר הבית הרי שאין לאפשר לעצור השוהה במעצר בית הקלה כזו.

יציאה לאמירת סליחות ע"פ ההלכה היהודית

סליחות, הינם פרקי תפילה ופיוטים, שתוכנם בקשת סליחה מאלוקים על עוונות וחטאים, הנאמרים בחודש אלול עד יום הכיפורים, וכן בימי תענית ציבור.

יציאה לאמירת סליחות הינה דבר חשוב ונעלה מאוד. בהלכה[28] נקבע כי בני עדות המזרח משכימים קום מידי בוקר לאמירת סליחות מיד אחר ראש חודש אלול ובני אשכנז משכימים לאמירת סליחות החל ממוצאי שבת שלפני ראש השנה, אם ראש השנה חל ביום ה' או בשבת. כאשר ראש השנה חל בימים ב' או ג' ואין ממוצאי שבת עד ראש השנה לפחות ארבעה ימים, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת, שבוע קודם לכן.

הבעייתיות שקיימת בבקשה ליציאת לסליחות, היא זמן אמירת הסליחות. בדרך כלל הסליחות נאמרות בחצות הלילה, זמן שיכול להגביר את מסוכנותם של אנשים מאשר שאר שעות היום.

יש המתירים לומר סליחות גם בשעות הבוקר, כך שניתן לאזן בקשות אלו על ידי כך שמאפשרים לומר את הסליחות במסגרת התפילה שייתכן וכבר אושרה היציאה אליה בבקשה קודמת.

חשיבותם של הסליחות בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים גדולה יותר משאר הימים, כך שניתן לאזן ולאפשר בפרט במועדים אלו לומר את הסליחות.

לעניין אמירת סליחות בבית, נאמר כי[29] ניתן לומר את הסליחות בבית ואף יחיד יוכל לומר אותם כשאין בהם י"ג מדות ובסליחה שנזכר בה י"ג מדות ידלג אותן תיבות.

באשר לאבל בתוך שבעת ימי אבלותו, נאמר שהוא לא ילך לבית הכנסת כדי לומר את הסליחות מלבד בערב ראש השנה שאז הוא יכול לאמרם בבית הכנסת בשל כך שתפילת הסליחות ארוכה יותר אז, מאשר בכל יום שבו אומרים סליחות.

יציאה לצורך אבלות ע"פ ההלכה היהודית

חשיבותה של האבלות הינה מן התורה. ולעניין זה כתב הרמב"ם[30] "מצות עשה להתאבל על הקרובים כפי שנאמר בעניין מיתת בניו של אהרן הכהן "ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה'[31]ואין אבלות מהתורה אלא ביום הראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים הם מדרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה על יוסף שעשה לאביו אבל, שבעת ימים[32], ניתנה תורה והתחדשה הלכה ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה"[33].

אדם שנפטר לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה כגון: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו מאביו הבתולה ואשתו מחויב מהתורה באבלות ביום המיתה וביום הקבורה, ובשאר הימים מחויב מדרבנן[34]. בשאר הקרובים כגון: אחיו מאמו, אחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו הנשואה מאביו אפילו ביום הראשון החיוב הינו מדרבנן[35].

לדעתי יש לאפשר לעצור לצאת ללוויה, לעלות לקבר אביו או אמו ולהשתתף באזכרתם מסיבות הומניטריות.

באשר לישיבת שבעה, כאשר העצור נמצא במעצר בית שאיננו המקום בו יושבת שאר המשפחה, שבעה, יש לאפשר לו לצאת בפיקוח לשבת שבעה לצד שאר בני משפחתו ובתנאי שנפגע העבירה איננו אחד מבני המשפחה שישהו שם. אך כאשר רק העצור יושב שבעה, למשל כאשר הוא בן יחיד או ששאר בני משפחתו יושבים בחו"ל, הרי אין סיבה להתיר לו לשבת שבעה במקום אחר אלא במקום מעצר הבית.

אציין עוד, כי בעניין אבלות, כאשר מדובר באסיר, על פי ההנחיות של שירות בתי הסוהר[36]נציב בית הסוהר או מפקד המחוז רשאים להוציא אסיר ללוויה, אבל, עליה לקבר ואזכרה[37].

יציאה לרגל חגים יהודיים

במקורות היהודיים אין מקור לכך שישנה חובה לאדם לחגוג את החגים דווקא עם בני משפחתו בביתו, אך ניתן ללמוד זאת בעקיפין. כך בתלמוד מופיע שאדם חייב לשמח את בניו ובני ביתו במועדי הרגל שהם חג הפסח, חג הסוכות וחג השבועות, ולקנות להם בגדים, בשר ויין[38].

גם הרמב"ם כותב, שחייב אדם להיות שמח בחגים ובימים טובים[39], הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'[40]. הרמב"ם מוסיף ונותן דוגמאות שאדם ישמח את משפחתו ע"י שיקנה לנשים בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו ולבניו הקטנים נותן קליות ואגוזים ומגדנות בבשר וביין[41].

ממקורות אלו ברור כי נוכחות הנאשם בחג עם בני ביתו הינה חלק ממצוות החג.

יציאה לחג איננה רק עניין הלכתי גרידא, אלא גם עניין משפחתי, וכאשר נדחית בקשתו של העצור לצאת מהמקום בו הוא נמצא במעצר בית לבני משפחתו מדובר גם בעונש קולקטיבי כלפי   משפחתו של העצור. כל זאת בהנחה שהעבירה לא נעברה כלפי מי מבני משפחתו שאז ברור שאין לאפשר לו שהייה במקום ששוהה שם בן משפחתו שהינו נפגע העבירה.

אציין בעניין זה, כי באשר לאסיר, מפקד בית הסוהר או סגנו רשאים לאשר בקשת אסיר להקדים חופשת אסיר לצורך יציאה לחג ראש השנה ופסח וכמו כן ניתן להאריך חופשה לאסיר יהודי בראש השנה[42].

יציאה לאירועים דתיים

אין חובה קונקרטית בהלכה של השתתפות ויציאה לאירועים ושמחות כגון חתונה, בר ובת מצווה, ועוד. אך באשר לברית מילה ופדיון הבן נאמר, כי האב מצווה למול ולפדות את בנו[43]אך האב יכול לעשות שליח במקומו שימול את בנו וגם הבן בעצמו יכול כשיגדל לפדות את עצמו.

גם כאן כביציאה לחגים ואף יותר מכך, יש עניין משפחתי – הומניטרי לאפשר לאסיר לצאת לחגוג ולשמוח עם בני משפחתו. כל זאת מדובר כאשר אין נפגע העבירה אמור להשתתף באירוע.

אציין, כי בעניין יציאה לשמחות, כאשר מדובר באסיר, על פי ההנחיות של שירות בתי הסוהר[44] נציב בית הסוהר או מפקד המחוז רשאים להוציא אסיר לברית מילה/זבד הבת – לרגל הולדת בנו או בתו של האסיר. פדיון בן בכור של האסיר, בת/בר מצווה של בן או בת האסיר, נישואין – לרגל טקס נישואי האסיר או נישואי רוב משפחה מדרגה ראשונה של האסיר[45].

יציאה לצורך השתטחות על קברות צדיקים בארץ או בחו"ל

ישנם הנוהגים להשתטח על קברות הצדיקים ובפרט כאשר הם זקוקים לישועה.

בספר הזוהר מיוחסת חשיבות רבה לעלייה לקבר הצדיק. על פי הזוהר, העולה לקבר מתקשר עם נשמת הצדיק, וכך מתעלה‏[46]. בעניין זה ישנו פולמוס הלכתי רב האם יש לנהוג כך או לא.

הרמב"ם אומר שאדם לא יפנה לבקר את קברות הצדיקים[47].

כך או כך, לדעתי אין לאפשר לעצור לצאת לחוץ לארץ להתפלל בקברות הצדיקים, הן בשל כך שהעצור יכול להימלט מהדין ולהישאר שם והן בשל כך שקשה מאוד לפקח על עצור השוהה במקום כה מרוחק שלא יעבור עבירות נוספות.

באשר ליציאה של עצור להתפלל על קברות הצדיקים בישראל, כאשר מדובר ביציאה חד פעמית בליווי ובפיקוח הדוק, יש לאפשר לעצור לצאת להתפלל על קברות הצדיקים, ובתנאי שתהיה ערובה הולמת[49].

יציאה לתפילות ולרגל חגים מוסלמיים ע"פ האיסלאם

בעניין זה אביא תחילה את הלכת אזברגה, בעניין יציאות של משוחררים למעצר בית לצורכי דת ופולחן, ושם סקר כבוד השופט א' רובינשטיין[50]  את המקורות המוסלמיים באשר לתפילה ואביא את דבריו בשינויי עריכה וניסוח.

התפילה נאמרת חמש פעמים ביום, בפנים מופנות למכה והיא אחת מחמש מצוות היסוד של הדת, הקרויות עמודי האסלאם. האחרות הן העדות על ייחוד האל ושליחו הנביא מוחמד, הצדקה, הצום והעליה לרגל. את התפילה ניתן לקיים ביחידות ובכל מקום. כל מקום טהור כשר לתפילה, למעט מקומות שאינם טהורים כמו בתי עלמין, בתי מטבחיים, מרחץ ציבורי וכדומה. את התפילות היומיות וכן תפילות רשות נוספות רשאי כל מוסלמי לקיים במקום הרצוי לו, אם כי תפילה במסגד תמיד עדיפה. קרי, ניתן להתפלל בכל מקום, בבית או מחוצה לו, אך מומלץ למוסלמים להתפלל במסגד אם הדבר אפשרי בנסיבות. לעניין חובת התפילה גופה נאמר בקוראן[51] "שמרו על התפילות ועל התפילה התיכונה וקומו להתפלל אל אלהיכם בדבקות "ישתבח אלהים עם רדת הערב ובעלות היום; לו התהילה בשמים ובארץ וכנטות היום ולעת צהריים[52]". מספרן המלא של התפילות נקבע במסורת. בשונה מכך, תפילת יום ו' בצהריים היא תפילה שיש לאמרה ככלל במסגד, בהנהגת אימאם ככל שהדבר אפשרי, וכרוכה עמה גם דרשה. המקור בקוראן לתפלת יום ו' הוא סורת יום השישי: "הוי המאמינים, בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי, מהרו אל (מקום) הזכרת שם אלוהים, והניחו את המקח והממכר. בזאת ייטב לכם אם יודעים אתם"[53].

בקשה של אסיר מוסלמי לצאת ממעצר הבית 5 פעמים ביום להתפלל במסגד הקרוב למקום מגוריו בחודש הרמדאן וחג עיד אל-פ'יטר נדחו על ידי בית המשפט, אך הבקשה ליציאה לתפילת יום השישי במסגד נענתה בחיוב[54]. באשר ליציאה לתפילה בימי חודש הרמדאן ובחג עיד אל-פ'יטר, נעתר בית המשפט[55] לבקשה ואיפשר לעצור לצאת לתפילות החג במסגד הקרוב משעה 20:45 ועד שעה 23:00 ובהטלה של ערובה להבטחת תנאי השחרור אך בקשתו לצאת למשך רוב שעות היממה במהלך ימי חג עיד אל-פיטר בכדי לחגוג ולברך את בני משפחתו בבתיהם, נדחתה, מאחר והיא לא הייתה מידתית והולמת את נסיבות המקרה ולא היה בה כדי לאיין את מסוכנותו.

לסיכום: על פי ההלכה המוסלמית, יש להתפלל את תפילת יום השישי דווקא במסגד וישנה עדיפות להתפלל את התפילות בכל יום במסגד. לכן, ככלל יש לאפשר לעצור מוסלמי השוהה במעצר בית, לצאת להתפלל את תפילת יום השישי במסגד הסמוך למקום מגוריו. באשר ליציאת עצור ממעצר הבית למסגד בשאר תפילות השבוע או לרגל החגים המוסלמיים, יש לבדוק כל עצור לגופו של עניין אך ככלל אין לאפשר זאת.

[1] הרחבה באשר לשעות והמועדים בהם מתפללים את התפילות ראו להלן בעמ' 26-30.

[2] פרשת אזברגה, ה"ש 27.

[3] משנה תורה, אהבה, הלכות תפילה, פרק א, הלכה א.

[4] שמות כג 25.

[5] רמב"ם, ספר המצוות, מצוה  ה'.

[6] דברים יג 5.

[7] משנה תורה, אהבה, הלכות תפילה, פרק  ח, הלכה א.

[8] שולחן ערוך,  אורח חיים, סימן צ, סעיף ט.

[9] משנה ברורה, שם, סעיף קטן  כח.

[10] הרב יהודה חיון מושגים תלמודיים – מנין. יסודות, כללים, מונחים ומושגים תלמודיים.

[11] ויקרא, כב 32.

[12] במדבר, ט"ז 21.

[13] במדבר, י"ד 27.

[14] בבלי, מסכת ברכות, ו' ע"א .

[15] מלכים, א 19.

[16] תהילים, סט 15.

[17] ישעיהו, מט 5.

[18] איוב, לו  5.

[19] תהילים, נה 19.

[20] בבלי, שבת קיט ע"ב.

[21] הושע, י"ד 3.

[22] ויקיפדיה  "ונתנה תוקף", נדלה בתאריך 3.11.2015.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%94_%D7%AA%D7%95%D7%A7%D7%A3

[23] שו"ת הרד"ק בית י"א, חדר א'.

[24] שער הכוונות, דרוש הקדיש, דף טו ע"ב, וכן במטה אפרים שער ד' סעיף ב'.

[25] ירושלמי,  ג,  ג.

[26] תהילים, נה 19.

[27] בבלי, ברכות  ו, ע"א.

[28] הרב יהודה חיון מושגים תלמודיים – סליחות. יסודות, כללים, מונחים ומושגים תלמודיים.

[29] משנה ברורה, אורח חיים, ראש השנה, סימן תקפא, סעיף ד.

[30] משנה תורה, אבל, פרק א,  הלכה א.

[31] ויקרא, י'  19.

[32] בראשית, נ  10.

[33] השוו לירושלמי, פרק  ג, משנה ה.

[34] שולחן ערוך, יורה דעה, אבילות, סימן שצח, הלכה א.

[35] שם.

[36] פרק ז' ו-ח' לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 "אסירים".

[37] שם בעמ' 17.

[38] בבלי, פסחים קט, ע"א.

[39] משנה תורה, יום טוב, פרק ו, הלכה יז.

[40] דברים, ט"ז 13.

[41] שם, י"ח.

[42] שם בעמ' 17.

[43] בבלי, קידושין ל, ע"ב.

[44] פרק ז' ו-ח' לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 "אסירים".

[45] שם בעמ' 17.

[46] זוהר, וישלח, סימן קסא, סעיף א.

[47] משנה תורה, אבל, פרק ד, הלכה  ד.

[48] בש"פ 6060/10 פלוני נ' מדינת ישראל פסקאות ח' ו-ט' לפסק הדין (פורסם בנבו, 23.8.2010).

[49] השוו למ"ת (רח') 27738-01-10‏ ‏מדינת ישראל נ' אריק ששון. (פורסם בנבו, 15.11.2010).

[50] פרשת אזברגה, ה"ש 27.

[51] קוראן סורה (פרשה) 2 (הפרה), פסוק 238 (תרגום אורי רובין, עמ' 35).

[52]  קוראן סורה 4 (הנשים) פסוקים 102 – 104 (שם, עמ' 81-80); סורה 70 (בני ביזנטיון) פסוקים 18-17 (שם, עמ' 28).

[53] סורת יום השישי (מס' 62) פסוק 9, וזה לשונה על פי תרגומו של רובין (עמ' 470) וכן אלקראן תרגום ריבלין, "פרשת הקהל".

[54] ע"פ 5211/09 מוחמד אבו ראס נ' מדינת ישראל. (פורסם בנבו, 9.9.2009).

[55] מ"ת (נצ') 5674-04-14 מג'יד חג'אזי נ' מדינת ישראל. (פורסם בנבו, 3.7.2014).