בלוג

על הסדרי טיעון בתיק פלילי

רקע: הסדרי טיעון, הינם הסדרים הנרקמים בין התביעה לבין הנאשם במסגרת משפט פלילי, כאשר כל הצדדים בתיק, שהם התביעה, הנאשם ובית המשפט מרוויחים לכאורה מרקימת ההסדר בשל החיסכון בזמן של דיונים והכנת מסמכים משפטיים וכן מרוויחים מקניית הסיכון.

ישנם ארבעה סוגים של הסדרי טיעון:

  • הסדר טיעון סגור: הסכמה בין התביעה לנאשם על מבנה כתב האישום, תוכנו, הוראות החקיקה ועל הענישה "עד השקל האחרון"
  • הסדר טיעון מסגרת או טווח: הסדר שהתביעה מסכימה על נוסח כתב אישום, והיא מגבילה את עצמה לתקרת ענישה והנאשם יכול לטעון לעונש כרצונו וביהמ"ש גוזר את העונש בתוך הטווח.
  • הסדר טיעון פתוח: הסכמה של שני הצדדים לתוכן כתב האישום בלבד אך ללא הסכמה לענישה.
  • הסדר טיעון בערעור:  לאחר שהתיק הסתיים בבית המשפט, הנאשם הגיש ערעור ואז התביעה יכולה לסכם עם הנאשם שימשוך את הערעור שהגיש ובתמורה היא תסכים לכך שהוא יקבל עונש קל יותר ממה שהיה בגזר הדין המקורי (ע"פ 3193/07 טבאגה).

בפס"ד פלוני 1958/98 הרכב של תשעה שופטים קבעו עקרונות יסוד בנושא של הסדרי טיעון. בפסק הדין נקבע כי יש לעודד את קיומם של הסדרי טיעון, בשל השיקולים כדלהלן: קיצור עינוי הדין של הנאשמים, קיצור עינוי הדין של נאשמים אחרים שמחכים להליך שיפתח בעניינם, גזירת העונש לא מרוחקת בזמן למועד ביצוע העבירה, חסכון במשאבים מבחינת ניהול ההליך המשפטי, בית המשפט מתפנה לעסוק בתיקים האחרים, הנאשם מקבל אחריות על מעשיו וההסדר מסייע לנפגע העבירה בשיקום המהיר שלו וכן בכדי למנוע פגיעה נוספת בו עקב העדתו של נפגע העבירה בתיק שזה אחד השיקולים המאוד חשובים.

בית המשפט ככלל, לא מתערב בהחלטת התביעה על גיבוש הסדר הטיעון, אך במקרים חריגים מאוד, בהם נוכח בית המשפט לדעת, כי התביעה פעלה בשרירות, מתוך זדון, הפלייה פסולה, שיקולים זרים, חוסר תום לב משווע או חוסר סבירות היורדת לשורשו של עניין, יתערב בית המשפט בהסדר הטיעון ויוכל שלא לקבלו[1].

בהסדרי טיעון מסגרת או טווח, הנאשם לוקח על עצמו סיכון שבית המשפט יפסוק את הרף המקסימלי של הטווח המסוכם.

תיקון 113-הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, חל על הסדרי טיעון, אבל הצדדים מסכימים שבית המשפט מאמץ את הסדר הטיעון בין הצדדים  וגוזר את העונש על פי הסדר הטיעון, אך שלא ינמק אותו לפי תיקון 113.

חזרה הנאשם מהודיה במסגרת הסדר טיעון: הפסיקה קובעת, כי במקרים חריגים בית המשפט יתיר לנאשם לחזור מהודייתו במסגרת הסדר טיעון, כמו במקרה שהנאשם חוזר מהודייתו בשל כך שהוא רוצה להוכיח את חפותו (ע"פ 8777/18 פלוני/ע"פ 3754/91 סמחאת) אך במקרה שהנאשם טוען שהסניגור המליץ לו להודות וביקש רק בשל כך לאחר מכן לחזור בו, בית המשפט ידחה את בקשתו, מאחר והנאשם צריך להוכיח שהיה כשל בייצוג, ובמקרה של הסדר בו הנאשם מודה בתמורה לעונש קל יותר, אז זה הסדר הגון (פס"ד רגבי).

בעניין חזרת נאשם מהודייתו, בית המשפט בודק את לוח הזמנים, כך שאם הנאשם לא הודה מיד אלא לאחר שתי ישיבות גישור שהתנהלו בין הצדדים וביניהם חלפו מספר שבועות ולכן דוחה את בקשת הנאשם לחזור מהודייתו (ע"פ 7088/16 אבו סרארי).

חזרת התביעה מהסדר הטיעון: על פי ע"פ 7088/16 אבו סרארי וכן בג"ץ 492/11 טורק התביעה יכולה לחזור בה רק עד שלב הצגת ההסדר בבית המשפט והודיית הנאשם, אך גם אם נתגלה חומר ראיות חדש אשר הוא מהותי בעניינו של הנאשם או שהתביעה גילתה שיש מאסר מותנה חב הפעלה על הנאשם לאחר הודייתו-היא לא תוכל לחזור בה מהסכם הטיעון אלא אך ורק במקרה שיש לתביעה סיבה משמעותית כמו נסיבות חדשות או שגיאה עקרונית.

זכות הטיעון לנפגע העבירה בעניין הסדר הטיעון:

סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה קובע[2] כי נפגע עבירת מין או נפגע עבירת אלימות חמורה בלבד, זכאי להביע את עמדתו מול התביעה טרם קבלת ההחלטה של התובע בעניין הסדר הטיעון וכי על בית המשפט אשר מוצג בפניו הסדר טיעון במסגרת של הליך גישור פלילי, לברר כי הוראות אלה קוימו[3].

כמו כן, קובע סעיף 18 לחוק, כי כל נפגע עבירה, זכאי למסור הצהרה לגוף החוקר או התובע על פגיעה או נזק שנגרמו לו וזכאי שהצהרה זו תובא בפני בית המשפט.

הזכות של נפגע עבירת מין או נפגע עבירת אלימות חמורה להביע את עמדתו על הסדר טיעון המתגבש בעניינו, הינה זכות של הבעת עמדה בלבד, כאשר ההחלטה הסופית הינה בידה של התביעה בלבד, והלכה למעשה היא כי לנפגע העבירה קיימת רק יכולת מילולית להביע את דעתו והתביעה לא בהכרח מייחסת חשיבות לדעתו של נפגע העבירה[4].

מהחוק עולה, כי רק לנפגע עבירת מין או לנפגע עבירת אלימות חמורה יש את הזכות להביע את דעתו בפני התביעה אך לנפגע עבירה שאינה עבירת מין או אלימות חמורה, אין את הזכות להביע את דעתו בפני התביעה.

לנפגע העבירה יש זכות של הצהרת נפגע העבירה, אשר קיימת לנפגע של כל עבירה ולא רק נפגע בעבירת מין או אלימות חמורה, כאשר הוא מצהיר על הפגיעה או הנזק שנגרמו לו והצהרתו מובאת בפני בית המשפט.


[1] ראו בגץ 2925/19 ‏ ‏יגאל נגר נ' פרקליטות מחוז צפון (פורסם בנבו) שם נאמר בפסקה 9 כך: "… כלל גדול נקוט בידינו מקדמת דנא ולפיו אין אנו מתערבים בהחלטות התביעה שעניינן העמדה או אי-העמדה של אדם לדין פלילי, ניסוח והגשה של כתבי אישום והסדרי טיעון; התערבות שיפוטית בכגון דא תיתכן רק במקרי קצה שבהם ניווכח כי התביעה פעלה בשרירות, מתוך זדון, הפלייה פסולה, שיקולים זרים, בחוסר תום-לב משווע או בחוסר סבירות שיורד לשורש העניין…"

[2] חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001.

[3] סעיף 143א (ז) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

[4] ראו בגץ 6689/12 עזבון המנוח סלאח ראפת ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו) פסקה 17 שם נאמר כך: "… אכן זכות המילה האחרונה בנושא מסורה למדינה, והנטייה בפסיקה היא לראות בהסדר הקבוע בחוק זכויות נפגעי עבירה כממצה את זכות הטיעון של קורבן העבירה או משפחתו. לקורבן או למשפחתו לא מוקנית "זכות וטו" על הסדר הטיעון, ועמדתם היא רק שיקול אחד מבין אלה אותם נדרשת התביעה לשקול…"

"כל הזכויות שמורות והאמור אינו מהווה ייעוץ משפטי"

עניין אתכם? שתפו

Facebook
Twitter
LinkedIn
On Key

פוסטים קשורים