בלוג

המדריך בנושא הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה הפלילית

בשנת 2012 נכנס לתוקף תיקון 113-הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.

תיקון זה הוכתר על ידי משפטנים רבים כרפורמה החשובה ביותר בדיני העונשין של מדינת ישראל.

בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש[1]:

בשלב הראשון –  המקדמי נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט ‘כרגיל’, אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים.

בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה.

בשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן). כאן המקום לציין כי הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה (כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין), והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין) אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופֵרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק העונשין). 

קביעת מתחם הענישה

מתחם הענישה יקבע אפוא בהתאם לעיקרון ההלימות, ועל מנת ליישמו יתחשב בית המשפט בשלושה אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, במדיניות הענישה הנהוגה; ושלישית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נבאר שיקולים אֵלו להלן, אך לפני כן נדגיש כי עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועהּ. על כן, אין זה מן הנמנע כלל, שלאותה עבירה יהיו כמה מתחמי ענישה שונים הנגזרים מן הנסיבות הספציפיות שבהן נעברה.

רק השיקולים הקשורים בעבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה. נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה, וממילא לא יובילו לשוני בין מתחמי הענישה של שני נאשמים אשר לקחו חלק דומה בביצוע אותה עבירה באותן הנסיבות.

אמות המידה אשר אותן יבחן בית המשפט בבואו לקבוע את מתחם הענישה:

(א) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. קרי, חומרת העבירה.

(ב) מדיניות הענישה הנוהגת.

(ג) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט: בבואו לבחון את הנסיבות המפורטות להלן, יתחשב בית המשפט “בהתקיימותן… ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם” (סעיף 40ט(א) לחוק העונשין). הנסיבות המפורטות שם הן מגוונות. יש שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה; יש שלקולא בלבד; ויש שלחומרה בלבד (סעיף 40ט(ב) לחוק העונשין).

הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה הן:

  1. התכנון שקדם לביצוע העבירה.
  2. חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה.
  3. הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה.
  4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה.
  5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא בלבד הן.
  6. יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו.
  7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה.
  8. מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה.
  9. הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב’ לפרק ה’1.

הנסיבות שבכוחן להשפיע לחומרה בלבד הן:

  1. האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו.
  2. הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה.

הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה לקביעת העונש בתוך המתחם:

לאחר שבית המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, עליו לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם. בעשותו כך, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין. הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין. בית המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן “ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה”

הנסיבות:

  1. הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו
  2. הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם.
  3. הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו.
  4. נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב.
  5. 5.       מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה.
  6. שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו.
  7. התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה.
  8. נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה.
  9. התנהגות רשויות אכיפת החוק.
  10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה.
  11. עברו הפלילי של הנאשם או העדרו.

שני שיקולים נוספים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם בתוך מתחם הענישה שקבע:

הרתעה אישית והרתעת הרבים (סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין). אולם, בשונה משני השיקולים שצוינו להלן (שיקום והגנה על שלום הציבור), בגינם רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם הענישה, הרי שבית המשפט איננו מוסמך לחרוג ממתחם הענישה בשל שיקולי הרתעה.

בית המשפט רשאי לקבוע עונש החורג ממתחם הענישה שקבע, במידה והתקיים אחד משני חריגים:

  1. שיקום הנאשם – חריג לקולה, אם “מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם” (סעיף 40ד(א) לחוק העונשין).
  2. הגנה על שלום הציבור –  חריג לחומרה, אם “מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור” (סעיף 40ה לחוק העונשין).

מומלץ לפנות לעו”ד העוסק בתחום הדין הפלילי.

משרדינו עוסק רבות בדין הפלילי  וצבר הצלחות רבות.


[1] מאמר זה מבוסס על פסק דין בבית המשפט העליון ע”פ 8641/12 מוחמד סעד נגד מדינת ישראל.

עניין אתכם? שתפו

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
On Key

פוסטים קשורים

תפקידיו של שירות המבחן בהליך הפלילי

שירות המבחן למבוגרים הנו שירות ממלכתי סוציאלי במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, המעוגן בחוק הפלילי והנו חלק ממערכת אכיפת החוק.השירות אחראי על מתן שירותי אבחון,