עיון חוזר

כל שינוי ו/או הקלה בתנאי חלופת המעצר שנקבעו לעצור מחייבים, הגשת בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52.(א) לחוק המעצרים אם מטעם הנאשם שעותר לאפשר לו “חלונות” במעצר הבית או הקלות אחרות ואם מטעם המאשימה הסבורה שיש להוסיף תנאים מגבילים או לשנות את הקיימים.

בסעיף החוק נאמר כך:

“עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה”.

הדרך הראויה לעתור להקלה בתנאי מעצר הבית היא הגשת בקשה לעיון חוזר במהלכה על בית המשפט לתת לשני הצדדים לטעון לפניו על מנת שיוכלו להסביר טעמיהם,

עמדה זו נתמכת גם בגישת בתי המשפט שנוהגים לראות בבקשה ליציאה ממעצר בית כבקשה לעיון חוזר[1]. עמדה זו אף מעוגנת בנוסחו של הסעיף הנוקט בלשון רחבה לפיה ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר “בענין הנוגע למעצר, לשחרור…”.

דיון בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים יש לקיים, בהתאם לסעיף 57(א) לחוק המעצרים, במעמד הצדדים (אלא אם כן הצדדים מוותרים על דיון כזה), ובאופן שיתאפשר לשני הצדדים להעלות טענותיהם[2] .

באחד מן המקרים הבאים ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט:

א. נתגלו עובדות חדשות.

ב. נשתנו הנסיבות. 

ג. עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה.

ניתן תמיד גם להגיש בקשה לעיון חוזר לאותה הערכאה שדנה בעניין המעצר או להגיש בקשה לערור בפני הערכאה שלערור.

ערר

כאשר כבר הוגשה בקשה לעיון חוזר ובית המשפט החליט בבקשה, ניתן לערור על ההחלטה בבית המשפט שלערור[3] בתוך 30 יום מיום שניתנה החלטת בית המשפט קמא[4] ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד האמור מטעמים שיירשמו. החלטת בית משפט שלום או מחוזי בעיון חוזר נתונה לערר בזכות בערכאה דלמעלה, הגשת ערר שני לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי (שהוגשה על עיון חוזר בבית המשפט השלום) מחייבת רשות לערור מאת בית המשפט העליון.

בסעיף החוק נאמר כך:

“עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד.

על החלטת בית המשפט המחוזי בערר לפי סעיף קטן (א) רשאי כל אחד מהמפורטים באותו סעיף קטן לפנות בבקשה למתן רשות לערור לפני בית המשפט העליון;

בית המשפט העליון ידון בבקשה בשופט יחיד, ואולם רשאי בית המשפט העליון לדחות את הבקשה על הסף, בלא דיון בנוכחות הצדיים; ניתנה רשות לערור כאמור, ידון בו בית המשפט העליון בשופט יחיד ורשאי הוא לדון בבקשת רשות ערר כאילו היתה ערר.

השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא.”

סמכות בית המשפט הן בבקשת עיון חוזר והן בבקשת ערר הינה: לקיים את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה או לבטלה ולתת החלטה אחרת במקומה[5].

כאשר בית המשפט החליט על שחרור בערובה או על שחרור ללא ערובה של אדם שהיה במעצר בעת מתן ההחלטה, והודיע היועץ המשפטי לממשלה או תובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, רשאי בית המשפט לצוות על השהיית ביצוע השחרור[6] לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה והערר יוגש בהקדם האפשרי בתוך התקופה שנקצבה[7]. כאשר היועץ המשפטי לממשלה או תובע, למרות הודעתו לבית המשפט החליט כי לא יוגש ערר, יודיע זאת מיד לבית המשפט, והאדם ישוחרר לאלתר[8].

בקשה לעיון חוזר או בקשה לערור, תוגש בכתב[9], ותכיל תמצית נימוקיה; קדמו לה בקשות אחרות באותו עניין, יצורפו אליה העתקים של אותן בקשות ושל פרוטוקול הדיון בהן; ואולם בית המשפט רשאי לדון בבקשה גם אם לא צורפו העתקים של הבקשות ושל פרוטוקול הדיון בהם, אם נחה דעתו שיש ברשותו המידע הנדרש למתן החלטה.

הדיון בעיון חוזר או בערר יהיה בפני המשוחרר בערובה או סנגורו[10], בפני עצור ובפני תובע; ואולם מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע הודעה על הדיון 24 שעות מראש; מותר לדון בבקשת תובע שלא בפני המשוחרר בערובה אם הומצאה למשוחרר בערובה הודעה על הדיון 48 שעות מראש. הודעה על מועד הדיון ומקומו תימסר למשוחרר בערובה, לעצור, לסניגור אם יש להם סניגור, ולתובע[11].

גם לקצין הממונה על תחנת המשטרה יש סמכות לשחרר בתנאים מגבילים, והוא יכול לאסור על יציאת החשוד ממקום המגורים במשך כל שעות היממה או חלק ממנה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים[12].

מי ששוחרר על ידי הקצין הממונה רשאי לערור בפני בית המשפט השלום על תנאי השחרור בערובה שנקבעו, אם נשתנו הנסיבות ויש בהן כדי להשפיע על קביעת תנאי השחרור[13].

כפי שנאמר, הצדדים יכולים לוותר על שטיחת טענותיהם בפני בית המשפט וכך קורה לרוב שהעצור מגיש לבית המשפט בקשה בכתב לצאת לתפילות וכדו’, ובית המשפט מפנה את הבקשה לתגובת המאשימה, שבדרך כלל מגיעה בכתב, ואז השופט מחליט על פי זה את החלטתו בכתב, בלי לקיים דיון שמטריח את הצדדים וגורם לעומס מיותר של זמן על בית המשפט.

[1] השוו: בש”פ 2016/05 חודויארוב נ’ מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 31.3.2005); בש”פ 10697/05 אזברגה נ’ מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 6.12.2005); בש”פ 6609/09 דכוור נ’ מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 19.8.2009).

[2] השוו להחלטתה של השופטת א’ חיות בבש”פ 4586/06 חלידו נ’ מדינת ישראל, נבו, פסקה 7 (פורסם בנבו, 22.8.2006).

[3] ס’ 53 לחוק המעצרים.

[4] עניין 30 הימים נוסף בתיקון לחוק בשנת 2010 בסעיף 53 (ג) לחוק המעצרים.

[5] ס’ 54 לחוק המעצרים.

[6] ס’ 55 (א) לחוק המעצרים.

[7] ס’ 55 (ב) לחוק המעצרים.

[8] ס’ 55 (ג) לחוק המעצרים.

[9] ס’ 56 (א) לחוק המעצרים.

[10] ס’ 57 (א) לחוק המעצרים.

[11] ס’ 56 (ב) לחוק המעצרים.

[12] ס’ 42 (ב) (7) לחוק המעצרים.

[13] ס’ 43 (2) לחוק המעצרים.