לאחר שבית המשפט קבע כי הנאשם אשם והרשיע אותו בביצועה של עבירה פלילית, רשאי הנאשם לבקש מבית המשפט שלא ירשיע אותו ובית המשפט רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע אם לא להרשיע את הנאשם.
קביעה של אי הרשעה איננה זיכוי, אלא מדובר במקרה שבית המשפט מצא שהנאשם אשם אך הוא לא מרשיע את הנאשם, בכדי שלא יהיה לו רישום פלילי של הרשעה.
קביעה של אי הרשעה נובעת מהליך שיקומי עתידי של הנאשם, בכדי שלא ייפגע מפיטורין ועוד.
כאשר בית המשפט מעוניין לבחון את אי הרשעת הנאשם, הנאשם נשלח לשירות המבחן אשר מקיים ראיון עם הנאשם ושירות המבחן מביע את דעתו בתסקיר בפני בית המשפט אם להרשיע את האדם או לא, כאשר הדבר נתון לשיקול דעת של בית המשפט.
בית המשפט שהחליט להימנע מהרשעה של אדם, יכול להשית על האדם עונש של שעות עבודה למען הציבור, התחייבות שלא לבצע עבירה וצו מבחן של האדם שיעמוד במבחן לתקופה אצל שירות המבחן.
פקודת המבחן קובעת, כי באם הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, רשאי הוא לתת צו מבחן ללא הרשעה.
התנאי לאי הרשעה הוא כאשר האישום הוכח.
בנוסף לכך, קובע חוק העונשין, כי באם מצא בית משפט שנאשם ביצע עבירה רשאי הוא לתת לאדם עונש של שעות עבודה למען הציבור ללא הרשעה.
הכללים בעניין אי הרשעת נאשם, הותוו בפסיקת בית המשפט העליון בבר”ע 432/85 רומנו ובע”פ 2083/96 כתב, שם נקבע, כי דרך המלך היא הרשעת הנאשם בעבירה הפלילית, אך במקרים יוצאי דופן ניתן להימנע מהרשעת הנאשם, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפי מההרשעה לבין חומרת העבירה, כאשר ההרשעה תיפגע חמורות בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר שלא להרשיע את הנאשם מבלי לפגוע במהות העבירה, הצורך בהרתעה, הוקעה של המעשה ומדיניות ענישה אחידה ככל שניתן. הנטל על הנאשם המבקש אי הרשעה, להראות את הפגיעה החמורה בשיקומו על ידי הוכחה מציאותית וממוסמכת על הנזק שייגרם לו באם יורשע.
במספר רב של תיקים פליליים אשר ייצג משרדינו, בוטלה הרשעתו של הנאשם בעבירה הפלילית.