סקירת פסיקה בעניין בקשות הקלה בתנאי שחרור ממעצר לצורכי דת ופולחן
חופש הדת והפולחן הינו מערכי היסוד של מדינת ישראל[1], כך במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תבטיח חופש דת…
ישנם הרואים את חופש הדת והפולחן כמצוי גם בגדר כיבוד הזכויות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו[2]. זכות זו של חופש הדת והפולחן עלולה להתנגש, ובמקרה של מעצר או חלופת מעצר בית היא אכן מתנגשת בהוראות החוק שעניינן מעצר ובכגון אלה נחוצים האיזונים המעוגנים בנסיבות הספציפיות, על פי השכל הישר וניסיון החיים.
אסקור מספר פסקי דין בעניין זה:
בפסק הדין בעניין אזברגה[3] סוקרה בהרחבה הזכות להקלה בתנאי שחרור ממעצר בית לצורכי דת ופולחן. בפסק הדין נדונה בקשת ערר בה טען העורר שהוא שייח’ המקפיד על קיום קפדני של מצוות דתו ובכללן תפילה במסגד, וביקש לאפשר לו מדי יום בשעות קבועות יציאות ממעצר הבית שבו הוא נתון בליווי מפקח לשם השתתפות בחמש התפילות במסגד הנמצא במרחק של כ-300 מטר ממקום מעצר הבית בכפר קלנסואה. עוד צוין בבקשה, כי העורר שוהה חודשיים במעצר בית ויצא לתפילות הרמדאן ללא הפרת תנאים ועל כן זכאי הוא לאמון. עוד נטען כי איסור יציאתו לתפילה במסגד אינו מכבד את זכותו החוקתית של העורר לחופש דת ופולחן.
המשיבה טענה כי עיון חוזר טעון שינוי נסיבות, והדבר לא אירע וכן כי יש קושי בפיקוח על עמידת העורר בתנאי מעצר הבית וכי בתקופת הרמדאן ניתנה האפשרות ליציאה נוכח חשיבות התקופה וכדי שלא ליצור אפליה.
לאחר סקירת המקורות היהודיים והמוסלמיים ע”י כבוד השופט א’ רובינשטיין, נאמר על ידו כי עניינים שבנוהג דתי מושרש ומכובד, בדרגה גבוהה, באים לא אחת בפני בתי המשפט בישראל, והשאלה היא בעניינו של האיזון הנכון בין הזכות לתפילות בציבור, גם אם עוצמתה הדתית היא ביסודה ברובה בדרגה של נוהג רצוי, לבין אילוצי מעצר. ברור שיש הבדל, שאין צורך להידרש אליו בין העברת פלוני – חלילה – על מצוות דתו מן הסוג של “ייהרג ואל יעבור”, לבין מתן אפשרות ליישם נוהג רצוי.
בהמשך מסיק כבוד השופט כי התייחסות בית המשפט הן ליהודים והן למוסלמים והן לבני עדות אחרות לפי המקובל בדתותיהן. צריכה להיות נתונה למגמה של בדיקה חיובית ככל שהנסיבות מאפשרות אך תוך שיקול דעת של כל מקרה לגופו, ויתכנו גם מקרים שבהם הדבר לא יאושר. על בית המשפט לשקול את האיזון שבין עילות המעצר שבדין כגון מסוכנות, שיבוש והימלטות מאימת הדין לבין משאלת התפילה בציבור.
במקרה זה הוחלט ע”י בית המשפט כי העורר יוכל לצאת לתפילת יום השישי במסגד ולאחר מספר חודשים יינתן לו לצאת גם לתפילה אחת ביום במשך כל אחד מימות השבוע כל זאת בליווי המפקח.
בעניין מג’יד[4] ביקש העורר שהואשם בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר במרמה, שימוש במסמך מזויף, ושיבוש והדחה בחקירה, לצאת לתפילות חג הרמדאן בשעות הערב וכן בצהרי יום שישי, ובנוסף ביקש העורר לצאת במשך כל שעות היום בכל אחד משלושת ימי חג עיד אל פיטר.
בית המשפט איזן בין המסוכנות הנשקפת מן המבקש והחשש משיבוש ההליכים לבין זכות המבקש לממש את חופש הדת והפולחן ונעתר לבקשתו באשר ליציאה לתפילות חג הרמדאן. באשר ליציאת העורר במשך כל שעות היום במהלך שלושת ימי חג עיד אל פיטר ציין בית המשפט כי הבקשה אינה מידתית, אינה הולמת את נסיבות המקרה ואין בה כדי לאיין מסוכנות המבקש ומועדותו ולכן דחה את בקשתו.
בעניין פלוני[5] שהינו חולה במחלת האיידס והורשע בעבירת אינוס בחוסה, הוגשה בקשה בטרם נגזר דינו לאפשר לו יציאה יומית לבית הכנסת.
בית המשפט התחשב בכך שמועד הבקשה היה סמוך לחודש אלול ולקראת הימים הנוראים ואפשר לעורר לצאת לתפילות בשבתות בשעות הבוקר לבית הכנסת בליווי מפקח.
בעניין פלוני[6] שהורשע יחד עם אשתו לשעבר בעבירת התעללות בנסיבות אינוס כנגד בנם התינוק, התבקש בית המשפט ואפשר לו לצאת לחו”ל במסגרת טיול מאורגן לקובה, אך משנקבע מועד למתן הכרעת הדין בסמוך לנסיעה, בוטל ההיתר ועוכבה יציאתו לחו”ל, ערר על כך נדחה על ידי בית המשפט ובהחלטה נאמר כי אין להשוות נאשם שהורשע לנאשם שחזקת החפות עומדת לו ולכן בצדק ביטל בית משפט קמא את ההיתר שנתן לעורר לצאת לטיול לקובה.
בהמשך הגיש העורר בקשה להיתר יציאה לעיר אומן שבאוקראינה מאחר והוא נוסע לשם מידי שנה לצורך קיום אמנותו ומדובר במקום תפילה מיוחד שבראש השנה יש בו התרוממות רוח והוא מאמין שהביקור עשוי לעזור לו בגזירת עונשו.
בית המשפט לא נעתר לבקשת העורר בשל כך שהעורר לא נהנה מחזקת החפות לאחר הרשעתו וטרם גזירת דינו והוסיף כי העורר עשה במספר הזדמנויות מתועד מעשים מיניים קשים בתינוק בן פחות משנה, וכי מדיניות שיפוטית נכונה היא כי המורשע בעבירות חמורות לא ייצא כלל מהארץ בטרם נגזר עונשו מחשש להימלטות, אלא אם כן מדובר בעניין דחוף ביותר ללא תחליף, כמו בנושאים רפואיים.
בית המשפט הוסיף כי העורר יכול להתפלל בבית כנסת בישראל אשר יחפוץ בו ולכן הזכות הבסיסית של תפילה בציבור אינה נפגעת.
בעניין אריק ניסנוב[7] התבקש בית המשפט לאשר לעורר אשר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה על רקע גזעני לצאת מביתו בתקופת החגים ובימות החול לתפילות בבית הכנסת תוך ציון שהעורר הינו החזן ובעל התוקע בבית הכנסת וכן שאי אישור לכך מהווה פגיעה מיותרת ובלתי מידתית בזכות היסוד לפולחן בעיקר כשמדובר באדם דתי כאשר השתתפותו בתפילות בציבור ובפרט בחגים, חשובה לנפשו עד מאוד.
המשיבה טענה כי מדובר בבית כנסת באותה השכונה בה בוצעו המעשים ולכן לא ניתן לתת אמון בעורר. בית המשפט לא נעתר לבקשת העורר וציין כי מדובר בחבלה על רקע גזעני בשל היותם של המתלוננים ערבים ומדובר בפעילות אכזרית ואלימה, ובשל כך שהבקשה הוגשה זמן קצר לאחר ההחלטה לשחרר את הנאשם למעצר בית אין לכרסם בה בשלב כה מוקדם.
בעניין פלוני[8] הואשם העורר בעבירות מין חמורות בתוך המשפחה, לאחר הרשעתו וטרם גזר דינו ביקש העורר בערכאה קמא להשתתף בתפילת החג בערב פסח. בית המשפט קמא דחה את בקשתו בשל כך שאיננו נמנה על המגזר הדתי – חרדי.
בערר שהוגש הורחבה בקשתו לאשר לו ליציאה גם בחג הפסח עצמו תוך ציון שאין נפקות לכך שהוא איננו דתי – חרדי.
המשיבה ציינה כי לאחר הרשעתו חזקת החפות לא עומדת לו ולכן אין לאפשר את יציאתו כמבוקש בשל החשש שינצל זאת כדי לברוח.
בית המשפט נעתר לבקשת העורר וציין בהחלטתו כי אין חשיבות לזרם הדתי של העורר וישנה חשיבות לעניין החשש לבריחה בעת שייצא לבית הכנסת, ובשל כך שהעורר לא הפר עד כה את תנאי שחרורו נעתר בית המשפט לבקשה ובתנאי שילווה העורר ביציאה לבית הכנסת על ידיד שני משמורנים (אביו ואחיו) מרגע צאתו מהבית ועד חזרתו.
בעניין מנדל[9] התבקש בית המשפט ע”י העורר לאפשר לו לצאת לתפילות כל בוקר ולכלל תפילות השבת, לחזור למקום עבודתו, ולהופיע בבתי משפט ובתי דין.
המשיבה טענה כי במשך 3 חודשים התקיימו מספר רב של דיונים וניתנו הקלות רבות בתנאי חלופת המעצר בהשוואה לתנאים מגבילים שנקבעו בראשית הדרך וטרם חלף זמן דיו שיצדיק שיקולן של הקלות נוספות בתנאי המעצר. בית המשפט דחה את הערר בשל טענות המשיבה ואמר כי מעבר ארבעה חודשים מאז מתן ההחלטה אינו מצדיק את שינויה בשל יסוד חלוף הזמן גרידא.
[1] בש”פ 10697/05 עבדל אזברגה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.12.2005) (להלן: פרשת אזברגה).
[2] אהרן ברק “פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית” נבו הוצאה לאור 430 (התשנ”ה – 1995).
[3] פרשת אזברגה, ה”ש 27.
[4] מ”ת 5674-04-14 מג’יד חג’אזי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.7.2014).
[5] בש”פ 6037/11 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.8.2011).
[6] בש”פ 6060/10 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.8.2010).
[7] בש”פ 6524/14 אריק ניסנוב נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.10.2014).
[8] בש”פ 2453/10 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.3.2010).
[9] עמ”ת 27631-02-11 מנדל נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.7.2011).